החלטה
הבנק – התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד החב' – הנתבעת 1 ונגד, החב' – הנתבעת 2 בגין יתרת חוב בלתי נפרעת בחשבונותיהן, ובגין ערבותן ההדדית זו לחובותיה של זו, וכן נגד הנתבעים 3,4 בגין ערבותם לחובותיהן של שתי החברות – הנתבעות.
לכתב התביעה צורפו ההסכמים שבין הצדדים והתוספות להם, כתבי – הערבויות של שתי החברות זו לחובות האחרת והצהרות הערבים, כתבי הערבות של הנתבעים 3 ו – 4 והצהרות הערבים, תדפיסי החשבונות המראים את יתרות החוב נשוא כתב התביעה, וכן אישורים על שיעור הריבית החריגה בחשבונות.
סכום החוב בשני החשבונות עומד ע"ס 198,000 ש"ח – הוא סכום התביעה נכון ליום הגשתה.
הנתבעים 3,4 הינם אחים – בעלי מניות, מנהלים בחברות – הנתבעות ומורשי חתימה עפ"י כתב התביעה.
הנתבע 4 נפטר לפני שנים רבות.
בבקשת הרשות להגן אשר הוגשה מטעם הנתבעים נתמכת בתצהירו של הנתבע 3 (שייקרא להלן: "המבקש" ו/או "המצהיר"), ומצורפות לה שתי חוות דעת מטעמו של רו"ח אבי סולומון המתבססות על בדיקות שערכה חב' נצרים.
כמו כן צורף לבקשה תצהירו של רו"ח גיא בן חיים (טל – אל) שהיה מנהל הכספים של המבקשות 1,2 בשנים 1998-2001, וכיום עובד בשירות המדינה.
מר טל – אל מצהיר כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו התנהלו בבנק – התובע שני חשבונות נוספים: חשבון על שמו של מר טוביה אלמגור (הנתבע 3), וחשבון ע"ש בתו מיה (חשבונות בזכות).
המצהיר טוען כי במהלך שנת 1998 סוכם בין המבקש לבין מנהל סניף חיפה של התובע, יוסי כהן, כי פער הריביות בין הריבית שתיגבה ע"י הבנק בגין הלוואות ואשראי שיינתנו בחשבונות בחובה (חשבונותיהן של שתי החברות נשוא כתב התביעה), לבין הריבית שתשולם ע"י הבנק בגין סכומים המופקדים בחשבונות בזכות, יהיה אחוז אחד בלבד, וזאת לגבי אותו חלק באשראי בחשבונות בחובה, שאיננו עולה על גובה הסכומים המופקדים בחשבונות בזכות.
בפגישה שנערכה ביום 19.2.01 בין מנהל הסניף לבין המבקש ומר טל – אל הוחלט שהפער הנ"ל בין ריבית הזכות לריבית החובה יגדל מאחוז אחד לאחד נקודה שלוש אחוז לשנה. (תרשומת מן הפגישה – נספח א' לתצהיר מר טל – אל).
המבקש חוזר בתצהירו על מידע זה, וטוען כי עפ"י הנטען בסעיפים 3,5, ו – 9 לכתב התביעה, מבוסס סכום התביעה על "ריבית חריגה בשיעור הנהוג מעת לעת אצל התובע לרבות ריבית חריגה בשיעור המקסימלי הנהוג מעת לעת אצל התובע", ומנוסח זה ניתן ללמוד כי הבנק הפר את הסיכום הנ"ל, בדבר שיעורי הריבית, ולכן סכום החוב הנטען בתביעה אינו נכון.
לתצהיר צורפה חוו"ד ראשונה של רו"ח אבי סולומון המתבססת על בדיקת חב' נצרים (נספח ב' לתצהירו של מר אלמגור), לפיה נגרם למבקשים נזק של 628,960 ₪ נכון ליום 31.10.06 - כמפורט בחווה"ד.
בהמשך נתבקשה חב' נצרים ורו"ח סולומון לעדכן את הנתונים מחווה"ד של שנת 2006, והוגשה טיוטא ראשונית לפיה הנזק שנגרם למבקשים מסתכם נכון ליום 30.11.08 בסך 724,288 ₪.
ולבסוף, טוען המצהיר כי מלבד הפרת הבנק את הסיכום בעניין פער הריביות, וגם אלמלא הנזק שנגרם למבקשים, והעולה לטענתו פי שלושה על סכום התביעה, הרי גם אלמלא הנזק הנ"ל, חובם של המבקשים לבנק אינו עולה ע"ס 5,704 ₪ עפ"י חישוב המופיע בסעיף 13 לתצהיר.
ב"כ המשיב ויתר על חקירת המצהירים ועל חקירת המומחה החשבונאי, וזאת מבלי להודות בטענות המבקשים, ומבלי לוותר על טענות המשיב.
ב"כ המבקשים מסתמך על חווה"ד שהוגשו, כאשר לטענתו, משתיהן עולה כי סכום הריבית שנגבתה ע"י הבנק עולה על סכום התביעה.
לטענתו, משויתר הבנק על חקירת המצהירים והמומחה החשבונאי, יש לתת למבקשים רשות להתגונן כנגד התביעה.
ב"כ המשיב טוען בסיכומיו כי חוות הדעת מתבססות על בדיקה שנעשתה עפ"י שיחזור ממוחשב שנערך ע"י חב' נצרים, ועפ"י חישוב שנערך על ידה, ולא מדובר בתחשיב שנערך ע"י רו"ח סלומון, אשר רק מנתח את התחשיב והשחזור, שלא נעשו כאמור על ידו.
עוד טוען ב"כ המשיב כי חווה"ד מתעלמת ממה שסוכם בין הצדדים בפועל לגבי תנאי אשראי שניתנו למבקשות, (פרט לתחשיב הריבית), וכי מדובר בהנחות יסוד שגויות החותרות להגיע למקסימום תנאים עבור המבקשות – מצב שאינו תואם, כאמור, את מה שהוסכם ביניהם בשעתו.